כשהיא לבשה לבן

אני לא זוכר את כל מה שלבשת באותו ערב, אבל את השמלה – את השמלה הלבנה – אני
לא שוכח. היא לא הייתה מתוחכמת. לא צמודה, לא נוצצת, לא עשויה להדהים. אבל היא
הייתה בדיוק את.
הגעת באיחור קל, כמו תמיד, עם הצעד הבטוח והחיוך המבויש הזה שלך. היה משהו איך
שהשמש נגעה בקצה של השמלה, בקצה של השיער, וגרמה בלי להחסיר פעימה. לא הייתי
מאוהב. עוד לא. אבל הלב שלי סימן משהו.
זו הייתה שמלה פשוטה – לבן רך, אולי כותנה, עם תחרה דקה במחשוף ושרוולים
שמגיעים עד המרפק. היא זזה איתך כשהלכת, כאילו היא גם מאוהבת בתנועה שלך. אני
זוכר שחשבתי לעצמי, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן: “ככה נראית שלווה”.
ישבנו על הדשא הוא ליד התחנה הראשונה, שתינו יין לבן מכוסות פלסטיק אודיברנו
על סרטים ישנים. את צחקת כשאמרתי שמעולם לא ראיתי את “רוח רפאים”, ואני הבטחתי
לתקן את זה. אני לא חושב שזה דייט, אבל השמלה הלבנה שלך שינתה את התמונה.
משהו בה יהפוך את הערב לפואטי יותר. היא הוסיפה לילה הזה רוך, עדינות שלא היו
שם קודם. אתה לבשת אותה, העולם עצר לרגע.
אחר כך לבשת אותה שוב, ביום ההולדת שלי, כשהבאתי אותך לארוחת ערב אצל ההורים.
ואמא שלי לחשה לי: “היא נראית כמו מלאך.” לא כי היא רצתה להרשים – אלא כי היא
באמת נראית כך. את מביאה איתך אור, כאילו.
והיה גם ערב קיץ, כשהלכנו לאיבוד בסמטאות עין כרם. הרחובות היו ריקים, ופשוט
מתחת לפנס רחוב, כאילו אף אחד לא מסתכל. רק אני הסתכלתי. והיית יפה כל כך,
השמלה מתנופפת, הרגליים היחפות שלך נוגעות באבן הירושלמית. נשבע שכמעט ביקשתי
שתישארי שם לנצח.
אבל הזמן רץ, ואנשים גדלים, ודברים משתנים. השמלה הלבנה כבר לא נלבשת הרבה.
אולי היא במגירה שלך, מתחת לבגדי החורף, אולי קיבלה כתם של קפה, אולי אולי כבר
קטנה עלייך – או פשוט הלכת הלאה.
אבל בשבילי, אני תמיד תישאר הסמל של התקופה ההיא. של הרגעים הלב שלי למד
להרגיש שוב. של הזמן שבו מישהי לבשה לבן – ופשוט הייתה . בלי מאמץ, בלי
מסכות.
אם תלבשי אותה שוב יום אחד, אפילו במקרה, ותעברו ברחוב – אני כנראה אזהה אותך
מיד. לא בזכות השמלה, אלא בזכות הזיכרון שהיא סוחבת.
כי יש בגדים שנשארים בארון.
ויש כאלה שנשארים בלב.